קנז נע באמנות כמטוס חמקן
מאיר אהרונסון - אביב 2012 (אוצר ראשי, המוזיאון לאומנות ישראלית, ר-ג)
כשפגשתי את שאול קנז בפעם הראשונה הוא עמד בפתח בית המשמש לו כסטודיו בקיבוץ גן שמואל. איש גבוה, לבוש בגדי קיבוץ וזקן ארוך מכסה את הפנים.
אם נחליף לו את הבגדים, חשבתי לעצמי תוך כדי הליכה לקראתו, הוא יוכל להיות צייר בפרובנס. אבל גן שמואל אינו הפרובנס ושאול קנז אינו צייר צרפתי. אבל לדמיון מותר הכל.
הציורים של שאול קנז אינם ציורים שאנחנו, אוצרי האמנות, רגילים לראות. במשך שנים הרדאר של האמנות לא גילה סימנים לקיומו. קנז נע באמנות כמטוס חמקן. אבל שובל שלם, לא בלתי נראה, נשאר מאחוריו. שובל של עשייה פרקטית, של עיצוב עיתונים, מסיבות וחגיגות קיבוציות. הפרקטיקה הזו של להפוך את הציור למעשה תכליתי היא אולי הנשמה של הקיבוצניק שבו. עשייה היא ערך לא פחות מהסיבות להיותו בן קיבוץ שנשאר בקיבוץ.
הבדים מלאים בדמויות המצויות באי סדר מוחלט. הקריאה היא כקריאת כתב יתדות שעורבב ונזרק מחדש אל הבד. סימני הכתב הם סימני חייו. חיים המורכבים מזיכרונות של פרדסים שהיו, צבא שהיה, קיבוץ שהיה ובכלל משהו ממה שיכול להיקרא "שהיה" יש בציור הזה. אבל למרות הכתיבה הזו המדברת בזמן עבר הרי דווקא משום כך יש בהם, בציור ובבדים, משהו מאד עכשווי. ציור שאינו מנסה להתחכם, ציור ללא פירוטכניקה של צבע וצורה, ציור ששם עצמו על הבד לבוש בבגדי עבודה כחולים ונעלי עבודה, ציור שהוא כולו פורטרט של קנז עצמו כמו שהוא פורטרט של החברה כולה.
כשנפרדנו ראיתי את השער הישן של קיבוץ גן שמואל. שאול עמד לידו. וסיפר לי על הקמת הקיבוץ ועל השער הזה. היה ברור שקנז והציור הם אחד. השער הזה עומד היום בצידו של מגרש חנייה בכניסה לקיבוץ. השער אינו מוביל לשום מקום. שער ניצחון שהוא אולי גם הסמל האולטימטיבי לתבוסה של המקום, תבוסה שהונצחה על ידי המנצחים. ההיסטוריה נכתבת כתב, וולטר בנימין, תמיד בידי המנצחים ואכן השער הפך משער למצבת זיכרון, המנצחים הן המכוניות הפרטיות של חברי הקיבוץ החונות במגרש החנייה של קיבוץ שהיה, ואולי עודו, מעוז של רעיון. שער שעוברים דרכו לאין מקום.
הרדאר כאמור לא קלט את קנז אבל שרה בריטברג-סמל, שהיא מעין "רדאר על" של האמנות הישראלית, קלטה אותו והפנתה את תשומת ליבי אליו. על כך ועל עוד הרבה דברים תודתי נתונה לה. תודה נוספת להילה פישמן שלקחה על עצמה את אצירת התערוכה ועל עבודתה. תודה נוספת לחזי לביא שהתגייס למימוש התערוכה וכמובן לצוות המסור של המוזיאון על העבודה המתמשכת והפורייה.
עולם שאול
הילה פישמן (אוצרת התערוכה, 2012)
התבוננות בעבודותיו של שאול קנז מעלה תחושה עמומה של בדידות הבוקעת מבעד המסה ה"רועשת" של הדמויות הצפופות הגודשות את הציור. "אין ספונטאניות ללא סדר, אין משמעות לצעקה ללא השקט" - אומר קנז. האחד זקוק לשני, האחד נובע מהשני, קנז זקוק לשניהם. בציור הוא מחפש את שיווי המשקל שיאזן בין הניגודים.
ציוריו הם פסיפס צבעוני המורכב מדימויים קטנים החוזרים בוריאציות שונות וממלאים את כל חלל התמונה. קנז מתייחס לסביבה הקרובה אליו - אנשים, חפצים, התרחשויות - ומתרגם אותה למילון מונחים מתומצת, המכיל דמויות אנושיות מייצגות, אובייקטים יומיומיים מוכרים ולעיתים מילים ושברי משפטים. האותיות המרכיבות את המילים מייצגות רעיון, אך הן גם בעלות נוכחות של קו רישומי, המקשר בין הדימויים הוויזואליים למילה הכתובה והופך את שניהם גם יחד לסימנים. זהו עולם פרטי ושברירי המתורגם לדימויים חזרתיים ומרוחקי הבעה; מפה צבעונית הבנויה כ"סימני דרך" (ללא דרך) ומזכירה מעין כתב יד פרימיטיבי.
מרחב היצירה של האמן
מאז לימודי האמנות בבית ספר "אבני" בראשית שנות השישים שימש הציור מרחב אישי וחופשי עבור קנז. בעזרתו התגבר על מה שהוא מכנה "כוח הכובד של החיים" - רעיון אשר ביקש לשלבו לאורך השנים גם בעבודתו כמעצב גרפי וכמאייר ובעבודות העיצוב שיצר בחוצות קיבוץ "גן שמואל", שהוא ביתו ומקום הולדתו. למעלה מעשור עובד קנז בסטודיו קטן בקיבוץ, מנסח ומפתח את סגנונו האישי המשקף את הנושאים המעסיקים אותו. ציוריו, המוצגים בתערוכה העכשווית, מבטאים את השפה האמנותית בה הוא מתנסח בשנים האחרונות.
ציוריו הדחוסים של קנז ממלאים את מרחב הסטודיו כמעט עד אפס מקום. העבודות הניצבות בצפיפות רבה מעצימות את הריבוי החזרתי המצוי בציורים עצמם, והמראה הכולל עוטף בשפע צורני וצבעוני ומייצר חוויה חושית מרשימה, כמעט מהפנטת. מהמִחְבּר הזה מתגלה גם האדם שיצר אותם באינטנסיביות מלאת חיים ואינסטינקטיבית, בה נשמר היבט מחושב ושכלתני, שכמו חיפש לתת מענה לאי נחת פנימית שהניעה אותו.
הדימוי של רחבת הדשא הגדולה במרכז הקיבוץ, מהדהד כרקע סמלי להתקבצות הדימויים במרחב הציורי. זהו מרחב קולקטיבי - קבוצתי של דמויות הנמצאות בסמיכות אך כמעט ללא מגע, תחומות ומוגדרות בקווי מתאר והופכות לסימנים שטוחים, אבטיפוס של כל אדם. קנז מחלק את הציור כמו לוח משחק או שְֹבכת רשתות נסתרות, המפרידים בין הדימויים. אלו נדמים לעיתים כלכודים בתוך בועות שקופות, בעולם משל עצמם למרות הקרבה ביניהם.
הסמיכות והחזרתיות בין הדמויות והשפה הפשוטה והברורה שבה מגיב קנז לנושאים שואבים את משמעותם מאמנות הרחוב והגרפיטי, בדומה לציוריו של קית' הרינג (Haring), שיצא מתרבות הרחוב ותרגם אותה לדמויות אנושיות דינאמיות ואנונימיות, המוגדרות על ידי קווי מתאר עבים. דימויים אלה נושאים בו זמנית מסרים של אחדות אנושית ושל בדידות או ניכור של הפרט הנבלע בצפיפות האנושית של העיר: חסר קשר למקום, מחפש אושר רגעי. שפה כמו עירונית זו נמזגת לעולם תכנים מקומי, קיבוצי, פרטי וייחודי בעבודותיו של קנז. הקרבה בין שני העולמות המרוחקים, הקומפוזיציות השטוחות וסגירוּת הדימויים בקווי המתאר מטעינים את הציור בתחושה של חוסר אינטימיות ואיבוד אוריינטציה ברורה, למרות הקרבה ושמחת החיים הגרפית של הדמויות. נדמה כאילו אור בהיר מחק את גווני הביניים, השאיר רקע לבן ואת קווי התיחום של פני הדברים. מה שבעבר היה ברור, מוחשי וחי הוא עתה קליפה, חזות בלבד, הבלחת זיכרון.
חלום, בית, מלחמה
קנז נוהג לתת שמות לסדרות ציוריות, כמו הגדרות או התחלות של סיפור, אך רואה בהם הצעה לקריאה ולא חלוקה מחייבת. כך מופיעה סדרת ציורים בשם "מכתבים מארץ ישראל" ועליה כותב קנז: "אנשים הולכים ובאים ונלחמים ולא זוכרים על מה, ואיש וטנק ואישה וילד ועץ ובית ומכונית, והם לא נפגשים, אבל לא מוותרים, מן מכתבים מארץ ישראל שפעם היו מכתבי אהבה ועכשיו מן אהבה נכזבת".
האיש והאישה הם הדימוי העיקרי - ראשוני של קנז, המייצג את הדחף האנושי הבסיסי להתחבר, אבל בו בזמן גם את הקושי לשמר אותו. הגבר נושא לעיתים כלי פאלי או רובה והאישה נושאת ברחמה ילד - סטריאוטיפים של ייצוגים חברתיים המופיעים גם כדימויים של עץ ברוש ועץ הדר. עץ ההדר כנושא פרי נשי לעומת הברוש הגברי נוכחים בנוף הקיבוצי שבו חי קנז. לרוב מנסים הגבר והאישה להגיע אחד אל השני, אך נחסמים על ידי כוח בלתי נראה המונע מהם מגע. הם נושאים על פניהם חיוך עלום, מרחפים ללא כוח משיכה בחלל הציור, מוקפים דמויות נוספות הנדמות כהד לרגע בו הם נמצאים. לעיתים הם משלבים ידיים, אך גופם פונה לכיוונים הפוכים, נמשך על ידי רצון מנוגד בלתי ידוע ובלתי נמנע. במחול ההתקרבות וההתרחקות בו נתונות הדמויות, שכמו צויר על ידי קו מתפתל ש"יצא לטיול" על המשטח, קיימת שאיפה לאהבה ולשמחת חיים, אך גם תחושת תכליתיות ומכאניות. "קץ הביחד" הוא המצב שסביבו נעות הדמויות בחזרתייות מתמשכת.
הצפת הדימויים על הבד נוגעת למעגלי התייחסות מתרחבים: זוגיות, משפחה, קבוצה, חברה ומלחמה המתערבבים יחד. דימויים של ילדים - משחקים, מחזיקים בלונים או מושכים מכוניות ברצועה כמו חיית מחמד - מתוארים בערבוביה עם אלמנטים צורניים משחקיים כגון "איקס עיגול" ואלמנטים כוחניים כמו טנקים. הטנקים משייטים בחלל התמונה ככלל דימוייו: כלי מלחמה המזכירים גם כלי משחק או מכוניות. דימוי הטנק, כבית אלטרנטיבי כפוי וכמעט רחמי, מערבב את המציאות הביתית עם המלחמתית באופן כמעט טבעי.
המילים המבטיחות "בדרך אל האושר" מופיעות בסדרת עבודות ומצטרפות אל דמויות חייכניות כליצנים - אקרובטים העוסקים בפעולות יומיומיות ומנסים לאזן עצמם בשיווי משקל על חבל ולא ליפול. האבסורד של החיים העכשוויים ממשיך ומוצא ביטוי במילים נוספות המשתלבות בין הדימויים כמו ""Happiness או ""Success הרשומות באנגלית ומדגישות, כפי שמציין קנז, את הריקנות של המסר שלהן. "הדרך אל האושר" היא חגיגת החיים והיומיום הרגעי, אך היא גם סיסמא או נוסחה שהחליפה את הרעיון של אושר קבוצתי באושר פרטי ואינה מצליחה להתממש.
הציור ככתב חיים
הציור כטקסט ציורי מציין פניה לראשוני ולתרבויות עתיקות, החל מציורי קיר במערות דרך כתבי היתדות והחרטומים. ציוריו של קנז מורכבים מסימנים תרבותיים מוכרים המזקקים את החיים למגוון דימויים שחוזרים על עצמם ברצפים שונים. המימד של הזמן האישי, הרציף והליניארי מתפרק בציוריו לפרטים המכילים אותו ולרגעים או דימויים ייצוגים שכמו הוקפאו או השתמרו. הדימויים מתקבצים לנוסחאות ברורות כביכול וניצבים יחד בדרך חדשה כמבקשים להתחבר שוב. לעיתים מוקטנים הדימויים באופן אחיד והופכים לסימנים כמעט מתמזגים, ולעיתים הם עוברים הפשטה הדרגתית במישורי הציור עד להפיכתם לצורות ביומורפיות המרחפות בחלל ובמרחב. המימד הנרטיבי מתפרק לעיסוק באיזון צורני וצבעוני המזכיר טקסטים ציוריים בעלי רצף הגיוני שניתן לפענח ולקרוא. עם זאת, הסימנים המוכרים הופכים לבלתי קריאים על ידי משחק של אסוציאציות חופשיות ועל ידי בניה ופירוק של סדר הדימויים והמילים. חלקם, כמו התחלות של משפטים ("מחר אולי גם אני"), יכולים להפוך מחיפוש אישי של דרך לאנלוגיה למצבים קולקטיביים.
הקרבה לטקסט והשימוש במילים בעבודות מפנה אל היבט חשוב נוסף בעשייה של קנז – הכתיבה. במשך השנים כתב קנז מספר ספרים בהם ביטא את מחשבותיו ודרך הראייה הייחודית שלו על המציאות, הפנימית והרגשית, ועל הסביבה הקיבוצית והישראלית המשתנה סביבו. כך, למשל, פרסם סדרת מחשבות מלוות באיורים בשם "מכתבים לטנקים" (1974), אשר נוצרה כתגובה ספונטאנית למלחמת יום הכיפורים בה לחם במסגרת השריון. "מכתבים לטנקים" מחליפים באופן סמלי את המכתבים לאהובים בבית. קנז, הקשור אל הטנק בעבותות של חיים ומוות מכורח מציאות גדולה ממנו, מפנה אליו באופן אבסורדי שאלות וטענות. בספר נוסף שכתב, "מחר אולי גם אני, כמו סיפורים" (2009), מעלה קנז זיכרונות של רגעי בנייה והתפרקות ממסלול חייו בתוך המציאות הקיבוצית והישראלית. בעיקר מנסח קנז את נקודת המבט שלו על החיים ואת השאיפה, הסותרת לעיתים, לבטא וללכת אחר קול עצמאי בלי לאבד את המסגרת לחלוטין.
רגעים אלה מהדהדים בציוריו של קנז. העולם הציורי על הבד, עולם צבעוני ומורכב של פרטים חסרי זהות, נמצא על התפר שבין סדר לאי סדר. אופן עריכת הדימויים מאפשר לו לחשוב על מצבים פרטיים באופן מרוחק יותר, בצלו של החלום ושברו ותוך כדי הפירוק החברתי המתרחש סביבו.
"מחר אולי גם אני"
הרגע שבו העולם המוכר מאבד את החוקיות שלו והופך ללא מוכר הוא הרגע שמאפיין את עבודתו של קנז. ציוריו מרמזים לשאלות לגבי המשך הדרך לאחר תום תקופת ביניים, בה הושלם המעבר מחיפוש אחר תכלית ואושר קולקטיביים לחיפוש אחר אושר פרטי. בנקודת זמן זו נע הלך הרוח של קנז בין האמת של היחיד לבין הצורך להיות "ביחד", בדומה ללוליינים שמהלכים על החבל בציוריו ומנסים לשמור על שיווי משקל תוך הליכה קדימה.
בעבודותיו נראה כי קנז מקיף את עצמו בעולמות ציוריים ומתגעגע, כמעט מתרפק על תחושת היחד. אולם, המבט הייחודי שלו, המתובל באירוניה ובמודעות עצמית, מאפשר לו לשאול מהסביבה דימויים מוכרים וליצור מהם תחושה חדשה ועצמאית הנעה בין זרות לבלבול. הוא מחפש מוצָא ודרך חדשה – רגע שהוא משחרר ומנפץ בו זמנית - להוביל את עצמו ואת הצופה למקום חופשי יותר, "פחות דרמתי" כפי שהוא מגדיר זאת. קנז חותר לאיזון ראשוני, ניגודי, המנתב את המוכר אל עבר החדש.
סוף הדרך
שרה בריטברג-סמל (מתוך קטלוג תערוכת עולם שאול, המוזיאון לאומנות ישראלית, ר-ג, 2012)
אולי זו דמותו של האושר, תאמר הקריאה הראשונה. אוטופיה בורודים ואדומים. המון משפחות נחות במרחב דמוי גן עדן. הנושא, אם אכן זה הנושא, עשוי להעלות מנבכי הזיכרון את ציורי האושר של משפחות העמלים בקיבוץ שצייר יוחנן סימון, חבר קיבוץ גן שמואל, כמו קנז. סימון, איש תנועת השומר הצעיר, היה הצייר הרשמי של האתוס הקיבוצי בשנותיו ההרואיות. קיבוץ גן שמואל היה אתר האושר. אבל התבוננות שנייה בציורים מרובי הדמויות הזעירות נטולות המאפיינים של קנז, השונים כל כך בשפתם מזו של סימון, תדייק יותר: אלה אינן משפחות בשום צורה וגם אין בהן מאפייני חברה, אין זיקה בין הדמויות. מדובר בתפזורת אנושית נטולת הקשר ואחיזה, אוסף של בודדים- קיצור תולדות האנושות כסיפור של בדידות, טובל בצבעי סכרין של אושר מדומה וסיסמאות שניטל עוקצן. קרקס החיים, יאמר קנז. ועל העבודות האחרונות ממש, קרקס עייף. לפני כעשור עוד היו בציורים האלה פרוטגוניסטים, לרוב גבר (נושא רובה, ליד טנק) ואשה, שהזדקרו מתוך הרצף האנונימי. הם יצגו את הקונפליקט היסודי. עם התפתחות הציור (בחלוף הזמן?) הקונפליקט קהה. איש לעצמו ולגורלו - מצעד האיוולת על גלגלים, בלי קרקע. מתרחש כאן מעין דיסוננס קוגניטיבי: דיסטופיה שמתחזה לאוטופיה. מי שניטלו פניהם, קשריהם וכישוריהם האנושיים הבסיסיים דווקא מתוך השפע. המצב הזה מכוון אותנו אולי לזמן מאוד ספציפי, זמננו, העולם המערבי בימינו. זה העולם הפוסט מודרני ש ז'אן-פרנסואה ליוטאר אפיין אותו כעולם ללא נרטיבים גדולים ונטול אידיאולוגיות, עולם שאיבד את המתח האידיאולוגי בין שיטות כלכליות מתחרות. אפשר אולי לומר שהקפיטליזם והמערב השבע עומד בבסיס תמונת האנושות המפוררת בציוריו של קנז.
למרות שהעבודות מתארות חווית יסוד נטולת הקשר וזמן ספציפי, אני מרשה לעצמי - כמי שמכירה את קרקע גידולו של שאול קנז ואת כתיבתו הנוקבת והשופעת שרובה ככולה מלחמת מאסף על הבית, על החברה הקיבוצית של גן שמואל - להצביע על אפשרות קריאה ספציפית, למתוח קו בין שונים: בין יוחנן סימון, הצייר של הקיבוץ בשיאו, לשאול קנז, הצייר של התפרקות הקיבוץ והחברה הישראלית, אל השפע הנוח. החזון הגדול ושברו. זה המקרה הפרטי, האישי והכואב של האידיאולוגיה הקיבוצית, בתיאור הכללי של התפרקות האידיאולוגיות הליוטארי. קנז, שזוכר עדיין את העולם שהיה, מתאר את חיי הקיבוץ בהווה כך: "היום הכל 'כזה כאילו', מין חברות כמו בפייסבוק - ללא חברות וללא מחויבות [...] חיים מרופדים וקצת מנוונים עם 'שיתופי' ללא משותף, עם 'ביחד' וכל אחד לעצמו"(מתוך א קרעכצן, אנחה חד פעמית , ינואר 2012, עורך-כותב-מעצב- מממן-שאול קנז). למרות שקנז עצמו מסתייג מקריאה חד משמעית מעין זו, נראה לי שאפשר להציע את כתיבתו כתשתית שהצמיחה את הציורים, את הדמויות שהן תשליל של חברה, את השיתוף חסר המעורבות שלא חסר לו כלום חוץ מ"פנים" וטעם החיים.
**
את שאול קנז הכרתי דרך חברתי האמנית, הצלמת דליה אמוץ, ילידת גן שמואל, ששאול היה חברה מינקות. היא עזבה. הוא נשאר. הם נשארו חברים אמיצים, שותפים להרבה מאבקים, אבל את הויכוח על האמנות ניהלו עד המוות. באותן שנים שאול צייר מעט. הוא חווה את המודרניזם כסד, כמי שהשמיט את ה"מה" מהתמונה והתרכז ב"איך". את עיקר מרצו הקדיש לאמנות שימושית. כמו יוחנן סימון לפניו עבד בגרפיקה בעיתון המפלגה והתנועה "על המשמר", ביצע ציור קיר גדול על בית החרושת, יצר קישוטים לחגים, הציף את ההיסטוריה של הקיבוץ בין שביליו. הוא האמין באמנות שמביאה בחשבון קהילה, אמנות שמביאה בחשבון תקשורת חזותית. דליה, מודרניסטית חרופה וצלמת חד-פעמית, שאפה אל המוחלט, ללא פשרות. היא האמינה שהאמנות צריכה לחתור אל מעבר לנראה, לברוא עולם. הויכוח הזה הוא הד של ויכוח האמנות הגדול במאה העשרים בין הפורמליזם המערבי, אמנות כביטוי של חרות, לבין תפיסת האמנות המעורבת של השמאל. על מצבתה של דליה חרוטות המלים שידידה שאול בחר וכולנו חשבנו שאין כמותן הולמות אותה: "פ"נ דליה אמוץ [...] עם היושר המוחלט והבלתי מתפשר באמנות, באהבה ובחיים". על זה בדיוק ניטש הויכוח - איך חי אמן, איך יוצרים אמנות, איך והאם הולכים עד הסוף. רק לאחר מותה ועליית הפוסט מודרניזם, ששאול מבין אותו כניגודו של המודרניזם, כמי שנתן מקום ל"מה" באמנות, לא רק ל"איך", נפתח לו פתח לחבור אל הציור באינטנסיביות ולתאר את מצבו הטרגי-קומי של האדם שאחרי. את תוצאות הציור המאוחר הזה מציגה התערוכה הנוכחית. המשפט המסכם הבא של קנז מעיד על התהליך שעבר, שמהדהד לויכוח הישן: "עבדתי באמנות טהורה מעט מאוד. תמיד אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לנתק את הרגליים מהאדמה. וכשהתנתקתי, אני כבר לא רוצה ולא יכול לחזור למקום ההוא".
דברים בפתח תערוכתו של שאול קנז
יובל דניאלי 24 ינואר 2010
תוך כדי התבוננות ביצירותיו של שאול נזכרתי בביקור שערכתי לפני שנים באנדלוסיה בכפר של אורגי שטיחים. שטיחים הבנויים ממאות פריטים פולקלוריסטיים שביחד יוצרים תלכיד אוטנטי מרשים. כך גם שאול קנז אורג ביצירותיו את שטיחי חייו. שאול הוא בראש וראשונה צייר המספר לנו סיפור. יצירתו היא ספרותית, תכנית ורעיונית.
שאול הבוגר מעולם לא נפרד מילדותו. בסגנונו הוא נשאר נאמן לז'אנר מכובד באמנות העולמית. סגנון נאיבי, ילדותי במתכוון, סטריאוטיפי. הוא יוצר אב טיפוס של דימויים משכפלם וחוזר אחריהם ביצירותיו שוב ושוב. באמצעותם הוא מנסה ליצור שפה אישית שהתמימות הנצחית היא ממרכיביה.
שאול קנז מוביל אותנו בתמונותיו לאורך שנות חייו שכפי שאני מבין אותם מיצירתו, הם מלאי ניגודים ודילמות. ילדות, צבא וטנקים, שאותם הוא מעריץ ושונא כאחד, אהבתיו ואכזבותיו. פרדות וזכרונות. הערצת הבית וקינה על התמוססותו. הקונפליקט בין היחד והיחיד בין הצוותא והבדידות. למעשה שאול הוא צייר הבית. בדרכו הוא המתעד של התרחשויות, פוליטיות, קיבוציות ואישיות. שאול הוא דעתן, אישיות פוליטים במהותו, שלא אדישה למתרחש בבית ומחוצה לו. הבסיס הוא גן שמואל, ההתייחסות ביצירתו היא מבחינות רבות מעבר למקום.
שאול הוא אמן הפרטים הקטנים. יצירתו נבנית מעשרות ומאות סימנים, מוטיבים שלא משאירים שטח פנוי על הבד, מרווחי נשימה. כדי לפענח את קוד יצירתו יש לפרקה לגורמים, לבודד את מרכיביה ואז להרכיבה מחדש. שאול, מעמיס במתכוון את מלא אוצר הדימויים שלו ודוחסם לתמונה אחת. הוא מנצל כל פיסת בד כדי למלאה בעוד סימן ודימוי. כדי לרדת למהות יצירתו צריך להתבונן בה בנחת, לא בחטף. היא יצירה שמשתבחת ומתבהרת ככל שהזמן חולף.
שאול קנז יצר לעצמו שפה אישית ייחודית, בעולם הגראפיקה והאמנות הישראלית. שפה שנונה, הומוריסטית, סטריאוטיפית. שפה, בה תמליל, למילה, יש חלק בלתי נפרד מהיצירה, מהמכלול. מבחינה זו הוא אמן רב תחומי. קשה להפריד את ספריו וסיפוריו ממכלול יצירתו הפלסטית. כך גם קשה להפריד בין הגראפיקה של "חותם" הכרזות מטעם התנועה והמפלגה, לבין יצירתו הנעשית לשם שמיים. קשה לקטלג את יצירתו לתחומים שונים. יצירתו האומנותית נטו, יכולה בקלות לאכלס כל עיתון כגראפיקה במיטבה. כך גם לגראפיקה שלו יכולים להתייחס כאל יצירה העומדת בפני עצמה.
התערוכה הנפרסת כאן היום לנגד עיננו היא קטע קטן ממכלול רחב יותר של יצירתו.
לא עמדתי בדברי על שאול הקריקטוריסט, חד הניסיון והעין.
אני מצפה בכיליון עיניים "לתערוכה הרחבה" שתפגיש בצוותא את כל מרכיבי יצירתו ותיתן לנו את האפשרות להבין טוב יותר את צופן אומנותו.
בהצלחה!
|
